מעוף. סוף הוא התבוננות בתחנות הדעיכה האחרונות של אימו של המחבר. ייחודו של התיאור הוא שהבן, פיקי איש שלום, חווה את מסע סוף החיים הזה בלוויית ציפורים. הוא מוצא בהן נחמה וכוח והוא מתאר את חייהן, את חיוניותן ואת המחזוריות שבטבע שיש בה התחדשות וכליה. תיאורי טבע עשירים ולעתים סוערים נארגים בזיכרונות משפחתיים שקטים וברישומים עדינים של דעיכה.

"גלידים ירוקים. עלים מוקשים שמתקשים להפשיר מקרת הלילה הירושלמי, שזורים בנימי שיבה כסופים ועמוסים בגבישי קרח מתנצנצים. העלים חורקים מכפור. סדקים נפערים בהם ומאיימים לשבור. כרי רקפות מטוללות, ראשים של כלנית כפופים בהכנעה, ועכנאי שמחלפותיו הן עלי כותרת בסגול עכור וטיפות מאירות, מבריקות. כיסים של ערפל מקומי אופפים את נחל רפאים, מצטעפים סביב שלדג לבן־חזה, שנאלם דום בענן הלח והקר. הוא מביט מופתע לצדדים, עיניו משתדלות לחדור את הסמיכות המוכית, אך נכנע ללפיתתה, הוא ממתין שתחלוף, תדאה הלאה במורד הנחל. ראש של חוגלה בוקע מהענן והראש עטור בפריחת שקד ובזהרורי טל; טיפות שהפשירו ובורקות בדיוק כמו הצופית, שמרפרפת סביב עֲפַץ אֵלָה."