הפילוסוף ברטרנד ראסל כתב: "שפינוזה היה הפילוסוף האציל ביותר בין הפילוסופים הגדולים, מי שיותר מכולם אפשר לאהוב אותו". אבל כשהתפרסם מאמר תיאולוגי-מדיני, ידע שפינוזה ממה יש לחשוש, והוציאו בעילום שם. בני זמנו של העילוי היהודי המוחרם, לא ממש "אהבו" אותו. אחד כתב: "הספר האַתֵיאיסטי הזה מלא תועבות ... שיעוררו גועל בכל אדם בעל תבונה". ועוד אחד: "זהו ספר שחוּשל בגיהינום", כזה שנכתב בידי השטן בכבודו ובעצמו.

לשפינוזה היה הרבה ממה לחשוש – גם לחייו. כשיצא הספר הוא נתפס כשערורייה גמורה. אף אחד לפניו לא דיבר כך על אלוהים, על מוסדות הדת, על מקורות התנ"ך, על ניסים, נבואה, חופש המחשבה והביטוי, סובלנות – כל המוקשים המסוכנים של האמונה היהודית והנוצרית.

שפינוזה לא היה אַתֵיאיסט בעיני עצמו. המשוואה המפורסמת שלו "אלוהים, או הטבע", היתה מחשבה פילוסופית כל-כך רדיקלית, עד שעולָה מעצמה השאלה: אם לא אַתֵיאיסט, אז במה האמין שפינוזה? היסטוריון בן ימינו כותב באופן מלבב: ישנן ראָיות, בחייו ובכתביו, כי שפינוזה אכן "האמין שהוא מאמין".

ברבע הראשון של המאה ה-21 ממש קשה להאמין כמה המאמר– כפי שהוא מוצג בבהירות בספר שחוּשל בגיהינום– הוא מסמך נועז, שיכול גם היום להצית אלומת אור או דליקה גדולה. לאדם הדתי, לחילוני, למבולבל – כל התחמושת היא כאן בין הדפים, פרי גאונותו ואומץ ליבו של הבחור שהיהדות השׂכילה להוציאו מקִרבּהּ.