מאז הירצחו של יצחק רבין ועקב הכיבוש והסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים, נהפכה ישראל למעשה ל"מקור הרוע" הבולט ביותר בעיני השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם. עמדה זו מאשימה את ישראל לא רק בכיבוש השטחים ובשעבוד הפלסטינים תושביהם, אלא בהיותה התיישבות קולוניאליסטית, זרה מעצם מהותה. בניגוד לשמאל הישראלי הישן, שאחרוני מנהיגיו הערכיים והפוליטיים עדיין רואים עצמם כציונים המחויבים גם לגורלו של העם היהודי, השמאל הרדיקלי החדש, שבשנים האחרונות נהפך למקור ההשפעה העיקרי בתוך השמאל כולו באמצעות אליטות התרבות והתקשורת, מבקר קשות את מדינת ישראל בטענה שהעם היהודי נהפך מנרדף לרודף ומדכא בעצמו- והוא אף מפקפק בזכותה להתקיים. בהתאם לאג'נדה פוסט-ציונית ופוסט-יהודית חדשה ורדיקלית זו, מקדישות אליטות התרבות של היום חלק ניכר ממאמציהן לניסוח ולהפצת ספקות ביחס לחזון המרכזי של ישראל כמדינה המסוגלת להיות יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת.
מה קרה כאן, בעצם? מתי נהפך השמאל הישראלי המעשי, הציוני והבורגני כל כך, לאותו "סמול" מרוחק, קר נפש ושנוא, הנתפס בעיני המוני ישראלים כעוין וכמתנשא? מה הקשר בין תהליך זה לבין השינויים הפנימיים באידיאולוגיה של השמאל, ומדוע התגבש דווקא השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני כגורם המשפיע ביותר כיום בתוך השמאל בישראל (ובעולם).
"התרסקות – סיפור קריסתו של השמאל" בישראל מתאר את התהליך המדהים שבמרוצתו איבד מחנה השמאל את כוחו והפך לגורם פוליטי ורעיוני מובס. במהלך הדיון, מבררת ד"ר צביה גרינפילד מדוע נגרר השמאל – בישראל ובעולם המערבי בכלל – לעמדות קיצוניות אלה, ומדוע הוא נמצא כיום במגננה ובנסיגה מתמדת, כשמאחוריו נשרך שובל מביך של הפסדים וכישלונות. בהמשך היא מעריכה את הסיכויים לשינוי ומציעה רעיונות לאמצעי התיקון האפשריים.
