מתחזה לחי, כמי שבריפרוף כנפיו משנה את העולם, המשורר ארז ביטון מִסֵּפֶר לְסֵפֶר, חולץ את עצמו, משיל מעליו תודעות כוזבות, תחושות מדומות, וחוזר למהויות קדומות של זחל וגולם בתהליך של פדות ואולי יציאה לאור לעומת המדומה והמתחזה.

בספריו ספר הנענע ומנחה מרוקאית נתן ארז ביטון ביטוי לצד הגלוי של חייו, לשאלות חברתיות, בניסיון להפוך את הדחוי והמושמץ לאהוב ומקובל.
בספריו נופים חבושי עיניים ובית הפסנתרים המשורר קודח אל שכבה פנימית נוספת ונוגע בבושה ובחוסר האונים של להיות עיוור בעולם.
בספר זה - תפרים - ארז ביטון מפקיע ומשיל מעליו עומסים כבדים והוויות מדומות ונוגע בתוך תוכו של השחור, הנידוי והבידוד האינסופי. הפציעה ב-19 בנובמבר 1951, ברחוב כ"ט בלוד, הופכת מנקודת מוצא של פציעה יחידאית לרעידת אדמה, הנשמרת מעבר לזמן ולמקום.

לְאַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי
תְּפִָרִים תְּפִָרִים
וְעָמְדוּ עָלַי חֲבֵרַי לְשֶׁעָבַר
מַבִּיטִים בִּי
כְּמוֹ בִּתְצוּגָה סְתוּמָה

ארז ביטון הוא חתן פרס ישראל לספרות ולשירה לשנת תשע"ה (2015).