הספרות מעוגנת במיתוס – ממנו היא שואבת עלילות, דמויות. מוטיבים וסמלים. ואותם היא טווה, כמבני עומק ארכיטיפיים. באין ספור וריאציות. למבני שטח, לביוגרפיות ספציפיות של גיבורים מזדמנים.
הביוגרפיות הארכיטיפיות הללו הן עלילות של גיבורי תרבות: של הגואל, הנביא, הקדוש, האמן וכדומה. שירתו המודרניסטית הנבואית והמשיחית של א"צ גרינברג לא צמחה אם כן יש מאין. דיוקן הדובר האוטוביוגרפי שלו מאחד את כל הדמויות האלה ואחרות, והוא אחד השיאים בשלשלת ארוכה שר דיוקנאות נבואיים בספרות עם ישראל, שראשיתה בגיבורי המקרא ונביאיו. שלשלת הנבואה, שנותקה לכאורה עם הסתלקות הנבואה מישראל, בספרות חז"ל, לא נותקה לחלוטין והשאיפה לחידוש המסורת הנבואית המשיכה ללחוש במסתרים. כדי שלחישה זו תחזור להיות לקול צלול חייבת היתה השירה העברית להתגבר על מעצורים רבים – תרבותיים, הלכתיים ופסיכולוגיים, ורק אילוצים כבדי משקל הביאו להתחדשות הזרם הנבואי בשירה העברית החדשה.
ספר זה מתחלק אפוא לשניים: השער הראשון בא לתת לשירה הנבואית היהודית ולשירתו של אורי צבי גרינברג פרספקטיבה היסטורית שנעדרה עד כה מן הדיונים על השירה הנבואית החדשה. השער השני, שהוא עיקר הספר, עוסק בפואטיקה, ברטוריקה ובדיוקן הדובר הנבואי בשירתו של גרינברג שראה עצמו כסנה נבואי לאלוהיו ולעמו, סנה בשר ודם:
