"תחיית העברית ותחיית הערבית הספרותית" הוא ספר מאת יהושע בלאו המשווה בין התפתחותן של שתי השפות, תוך התמקדות במעבר של העברית מכתב לדיבור ובהתפתחותה של הערבית הספרותית המודרנית. התופעה הייחודית של תחיית העברית הפכה לשפה מדוברת ורב-מערכתית ללא שימוש כשפת אם במשך דורות, בניגוד לערבית הספרותית ששמרה על רצף דבור והתפתחות רציפה, אך גם היא עברה תהליכים של שינוי והתאמה.
תחיית העברית
רקע: העברית הייתה שפה משמשת בעיקר לצרכים דתיים וספרותיים ולא כשפה מדוברת.
השינוי: תהליך התחייה, שהתרחש בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הפך אותה מלשון כתובה ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית, כחלק מתהליכים ציוניים.
ייחודיות: התהליך היה ייחודי בכך שלשון שחדלה להיות שפת אם הפכה שוב ללשון לאומית מדוברת בפרק זמן קצר.
השפעות: העברית החדשה הושפעה מהשפות האירופיות (כמו יידיש) ומהעברית הקלאסית, תוך יצירת מצב לשוני חדש.
דיגלוסיה: לפני התחייה, חלה דיגלוסיה (שימוש בשתי שפות: אחת גבוהה לכתיבה, ואחת עממית לדיבור) בקרב היהודים, כאשר יידיש או ערבית שימשו כשפת דיבור יומיומית.
AI
