ספר זה בוחן את הגישה הפסיכואנליטית ומציע הבנה מחודשת של הגותו של פרויד וממשיכי/ות דרכו, מתוך התעלמות מכוונת מן ההסבר האדיפלי. לטענת ליאת פרידמן, הפרשנות האדיפלית היא הבניה לצורכי טיפול, כלומר היא נועדה להפעיל את המטופל או המטופלת, וחשיבותה נגזרת מן התגובות שפרויד הצליח לעורר בטיפול.
פעולת הטיפול מתבססת על מנגנון ההתנגדות של המטופל או המטופלת, ובאמצעותה פרויד מזהה את המבנה הנפשי שכולא את דחפי הלא מודע. שיטתו מאפשרת - וזו יומרתה - "לשחרר" את מהלכי הדיכוי. השיטה הפסיכואנליטית, טוענת ליאת פרידמן, פועלת לארגן מחדש את רצף המושגים, הרגשות והאסוציאציות הלא מודעים. כדי לבחון את פעולת הפסיכואנליזה, פונה ליאת פרידמן לתגובות פמיניסטיות וחושפת את הבעייתיות בפעולת הפסיכואנליזה באמצעות ניתוח תגובותיהן של חוקרות פמיניסטיות כסימון דה בובואר, קרול גיליגן, ג'ולייט מיטשל, ג'וליה קריסטבה, לוס איריגאראי, ג'ודית באטלר וג'סיקה בנימין.
ספר זה הכתוב מתוך המסורת הפנומנולוגית והפוסטמודרנית מציג קריאה מקורית במשנתו של פרויד. ניתוח פעולת הפסיכואנליזה מוביל אל הטענה המהפכנית שפרויד לא ייחס חשיבות לממשות הפירוש האדיפלי.
