בספר זה טוען שאול חיימוביץ' שהניסיונות של הוגים רבים להציג את פרויד כפסבדו-מדען מיושן היו מוקדמים מדי, שכן מטרתם של ניסיונות אלה לחסום את המהפכה המדעית של פרויד, אשר חשיבותה עבור מדעי האדם לא נופלת מזו של המאה ה-17 עבור מדעי הטבע. בספר זה, אשר ממשיך את קודמו, "פרויד והפסיכיאטריה", חיימוביץ' בוחן את דרכו של פרויד למהפכתו המדעית אשר אליה הובל כשהבין שהבעייה הדואליסטית של הקשר בין גוף לנפש היא בעיה ריקה מתוכן. המפתח להבנת המהפכה הפרוידיאנית נמצא בטקסטים המוקדמים שלו, ביניהם החיבור "מתווה לפסיכולוגיה מדעית עבור נוירולוגיים", אשר בו פרויד ניסה לפתור את הבעייה הדואליסטית. חיבור מבריק זה, אשר פרויד לא פרסם בחייו, זוכה כאן לניתוח המלא הראשון. חיימוביץ' טוען שהמפעל הפרוידיאני דורש לשנות באופן עמוק את המבנה האקדמי של מדעי האדם, כל זאת על בסיס השיטה המדעית המדויקת שפרויד החל לפתח למחקר של התופעות האנושיות. ההגות הפרוידיאנית מציבה במרכז את השאלה: מהי השיטה המדעית המתאימה לחקר האדם? כל זאת תוך כדי שלילת הקביעה, מחד גיסא, ששיטות הכימות והניסוי מתאימות גם למדע האדם, ומאידך גיסא של הקביעה שמדע האדם חייב להסתפק בשיטה לא מדויקת – הפרשנות.
