בספרה פסיכואנליזה ופתולוגיה פורשת בפנינו ציפי בן עמי בצורה רב-ממדית את מקומה של הפסיכואנליזה בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע בתרבות המערב. מושג הפתולוגיה מייצג יותר מכול מופע ידע אוניברסלי ואל-זמני ביחס לאי-הסדירות בגוף האדם. הצבת המושג במרכז התיאוריה הפסיכואנליטית אפשרה לפרויד לדון בעקרונות הפילוסופיים שמנחים את החשיבה המדעית בזמנו כדי לקבוע את גבולות הרדוקציה של האדם לגופניות טהורה ולאובייקטיפיקציה שלו. ספרה של בן עמי מראה כיצד פרויד גיבש תפיסה מדעית מרובדת לחקר האדם, תפיסה הבוחנת את המציאות האנושית על היבטיה השונים, ומגולם בה ממד מופשט שתוחם את הממד החומרי כגבול המתגלה ללא הרף.
ציפי בן עמי מציעה בספר זה סקירה של השינויים הרעיוניים ביחס לחקר האדם שחלו בתקופתו של פרויד – תקופת מפנה המאות – תוך הבלטת תרומתו של פרויד לתמורות אלו. היא מתארת את ההקשרים ההיסטוריים המגוונים ביחס לחשיבתו התיאורטית של פרויד ומראה שייצור הידע על האדם צמח והתפתח זה לצד זה מתוך מארג רב-גוני של התפתחויות טכנולוגיות, מחקר מדעי ורעיונות פילוסופיים. במרכז הספר עומד ניתוח מעמיק של המתודה של פרויד לחקר הפתולוגיה, אשר מיישמת את עקרונות החשיבה המדעית-פיזיקלית בתקופתו ביחס למדעי האדם. באופן הזה מוצגת השניות הטמונה בתפיסתו של פרויד את האדם לאורך כל כתיבתו, שניות אשר חותרת לגשר בין היבטים של האדם כאובייקט להיבטים של האדם כסובייקט.
