הספר מתחקה אחר רגעי מפתח בצמיחת השירה העברית בארץ ישראל. בראש ובראשונה מתבררת בספר משמעותה הספרותית והפוליטית של "ההתחלה" הספרותית, הנבנית על ידי הנרטיבים הגדולים של הספרות העברית: הציונות ויישובה של ארץ ישראל. המפגש הציוני עם המרחב הארצישראלי מתברר כמפגש אלים, שהשירה העברית שנכתבה על אודותיו לא רק מייצגת אותו, אלא גם לוקחת בו חלק פעיל. השירה נבחנת כמעין מנגנון של "כיבוש אסתטי" של המרחב, שבא לידי ביטוי בפואטיקה ובלשון השירה שהתפתחו בארץ. ששת פרקי הספר דנים בהעתקת הפואטיקה של שירת חיבת ציון ממזרח אירופה לארץ ישראל; בניצני המודרניזם הארצישראלי בימי העלייה השנייה; בהגמוניות של האידיליה הארצישראלית של דוד שמעונוביץ; בנרטיב ההגירה מהגולה לארץ ישראל שבפואמה "מסע אבישלום" מאת יעקב שטיינברג; במקומו של השיר המושר ב"שירת העבודה" כחלק מן התרבות הפופולרית שיצרה תנועת העבודה. כן נידון בספר יחסה של הפואמה האקספרסיוניסטית של אורי צבי גרינברג "אימה גדולה וירח" אל המרחב הארצישראלי.
