הספר "סוריה - אל הערביות וחזרה" שב ומדגיש את מרכזיותה של שאלת הזהות בתולדות המזרח התיכון. ההיסטוריה הנפרשת בו מתפתלת בין תודעת סוריה כמדינה בגבולותיה המנדטוריים, לסוריה כמרכז של פאן-ערביות חילונית מהפכנית, בין סורים הנוהים אחר האסלאם הפוליטי לבין מורשת רעיון "סוריה רבתי". בזיקה לנפתולי זהות אלה מתמקד הספר בתולדות סוריה משנת 1943 ועד ימינו: בתמורות בפוליטיקה הפנימית, באסטרטגיה האזורית, במתחים המעמדיים החברתיים, במאבקים הבין- עדתיים, בהתפתחות התרבותית ובשינויים בכלכלה ובדמוגרפיה.
לניתוח מורחב זוכה התקופה של בניית המדינה. הערביות שימשה לנשיא חאפט' אל- אסד מכנה משותף לגיבוש סורי על-עדתי בהנהגת העלוים, והסוציאליזם של אל-בעת' שימש בידו אמצעי לריכוז הכלכלה ולשליטה בחברה. אסד דיכא כל אופוזיציה מבית, ובייחוד את זו האסלאמית הפוליטית, ועם זאת לא היסס לבוא בברית עם איראן האסלאמית-המהפכנית ועם תנועות דתיות-פוליטיות, כמו חזבאללה הלבנונית וחמאס הפלסטינית. בכך המחיש את נטישתה בפועל של הפאן-ערביות, אך לא זנח את רעיון "סוריה רבתי".
על אף הצלחותיו של בנו ויורשו, בשאר אל- אסד, לשמור על יציבות המשטר, נשאלת השאלה: התוכל סוריה להתמיד בשאפתנות אזורית הרת סכסוכים, ובתוך כך להמשיך להישען על כלכלה ריכוזית, לא יעילה וקורסת? או שמא תפתח את חברתה ואת כלכלתה אל המערב תוך כדי פיוס עם עצמה, בגבולותיה שלה, ועם שכניה ? בגבולותיהם?
