יֵשׁ לִי סָבְתָא מְאוֹד מְיֻחֶדֶת. לֹא קוֹרְאִים לָהּ בִּלְהָה וְגַם לֹא יוֹכֵבֶד. אֵין לָהּ חָלוּק עִם קִשְׁקוּשִׁים מַצְחִיקִים - וַאֲפִלּוּ לֹא קֶמֶט אֶחָד בִּפְנִים. בַּבַּיִת שֶׁל סָבְתָא אֵין מַפַּת שֻׁלְחָן שֶׁהִיא שְׁנָתַיִם תּוֹפֶרֶת וְגַם לֹא כָּרִית יְרֻקָּה עִם רִקְמָה קְצָת מְכֹעֶרֶת. "סָבְתָא," אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ כְּשֶׁאֲנִי קוֹפֵץ לְבִקּוּר: "אוּלַי תִּהְיִי כְּמוֹ כָּל הַסָּבְתוֹת, מָה הַסִּפּוּר?" הספר מתאר את הכמיהה הנוסטלגית לימי התום בבית הישן של סבתא: בישולים, ניחוחות נפטלין ורהיטים מכוסים גובלנים פרחוניים.
