בבחירות שנערכו ב- 17 במאי 1999, התקיימו שתי התמודדויות מקבילות: האחת, על תפקידו של ראש הממשלה, והשניה לכנסת. הייתה זו הפעם השניה שבה יושם החוק לבחירה הישירה של ראש הממשלה. בבחירות הושג הרוב הגדול ביותר שנרשם אי פעם בבחירות בישראל, שהרי שום מפלגה לא קיבלה מעולם רוב מוחלט של קולות המצביעים, ואילו נצחונו של ברק (56% לעומת 44%) נתפס כניצחון סוחף. אך תוצאות אלה לא יכלו להבטיח ממשל יציב, וגם אין בהן כדי להעיד על שינוי מהותי בסדר העדיפויות והאמונות של הישראלים. לא היו שינויים משמעותיים בגודל או בהרכב החברתי והאידיאולוגי של המחנות היריבים, ובמערכת הבחירות, יותר מאשר בעבר, מילאו המועמדים תפקיד מהותי בקביעת התוצאות.
התייחסות הולמת יותר לבחירות של 1999 היא שמועמד חלש (ברק) גבר על ראש ממשלה פצוע, שננטש על ידי מרבית בעלי בריתו הפוליטיים (נתניהו). במקביל קיבלו מפלגותיהם של המועמדים, הליכוד והעבודה, פחות מושבים בכנסת מכפי שהיו להן זה עשרות שנים, ולכנסת נבחרו רק מפלגות בינוניות וקטנות. שיטת הבחירות הכפולה הובילה לכנסת מפוצלת ועמה סבירות גבוהה לממשלה בלתי יציבה. הרפורמה שהעניקה לבוחרים שני פתקים במקום אחד, שינתה את מערך השיקולים שלהם, והמירה את טיבן של מערכת הבחירות, המערכת המפלגתית, והיחסים בין הרשות המחוקקת למבצעת. הספר דן בכל אלה מזוויות שונות. מיטב החוקרים של הפוליטיקה הישראלית ושל בחירות מהארץ ומארה"ב מנתחים את התרופפות המערכת המפלגתית והחלשות הזדהותם המפלגתית של הבוחרים, החשיבות הגוברת של המועמדים, של סוגיות שבמחלוקת ושל הגושים, שיקולים אסטרטגיים, הצבעה מתוחכמת, ופיצול הצבעה, הפוליטיקה הסקטוריאלית וההצלחה של ש"ס, של מפלגות העולים, ושל המפלגות הערביות, התופעה המרתקת של קיטוב והתמרכזות בו זמניים במערכת המפלגתית, מהות המרכז וגורל מפלגת המרכז, והתנהלות מערכת הבחירות וכיסוייה על ידי התקשורת.
