מדינת ישראל נושאת אופי כפול - דמוקרטי ויהודי. כיצד משתלבות שתי תפיסות העולם הללו במשפט הישראלי? מה תורמת כל אחת מהן למכלול, וכיצד ניתן ליישב את הסתירות ביניהן? משאלות אלו נגזר איזון עדין בין שלוש מערכות יחסים קריטיות, בעלות השפעה פוליטית עצומה, שבעקבותיה קמות ונופלות ממשלות בישראל: בין המדינה לאזרחיה הדתיים, בינה לבין אזרחיה החילונים ובין החילונים לדתיים.
המחקר שלפנינו בוחן לעומק את היחסים שבין ההלכה למשפט במדינת ישראל ואת השפעתם של יחסים אלה על הדמוקרטיה, על החברה, על התרבות ועל הדת. לשם כך המחבר סוקר שלושה דגמים עיקריים: בפרק הראשון מנותח דגם ההטמעה, המקובל על הפוליטיקה הדתית לדורותיה והתומך בהחדרת נורמות הלכתיות אל משפט המדינה, באמצעות חקיקה דתית. דגם האוטונומיה, המובא בפרק השני, מבטא את ההעדפה של הציבור החרדי, אשר מבקש לקיים מערכות משפט חלופיות, זו בצד זו: מערכת המשפט הישראלי ולצדה מערכת המשפט ההלכתי. מאחורי דגם זה יכולה להתרקם קואליציה אד-הוקית של ערביי ישראל, של פוסט-מודרנים ושל רב-תרבותיים.
לאחר שהמחבר מתאר את ההשלכות הקשות של שני הדגמים האמורים, הוא ממליץ, בפרק השלישי, על דגם ההשראה. על פי הדגם המוצע, משפט ההלכה כולל בתוכו עקרונות יסוד שיכולים לשמש מקור השראה לציבור הישראלי כולו בחתירתו ל"חיים טובים". המשפט הישראלי, לוקה במידה מסוימת של פרובינציאליות ומפגין נטייה ל"הליכה בשדות זרים". לדעת המחבר, המשפט הישראלי עשוי להיבנות מפנייה מושכלת אל המסורת המשפטית היהודית. דגם ההשראה מבקש לאפשר לישראלים לקבל את מה שמתאים להם מעקרונות היסוד המשפטיים של ההלכה היהודית, בלי לכפות את ההלכה על איש.
