"...כשאני רואה את השיר בכוחו, בלשונו שלא היתה קודמת, כשהוא הביא איתו את
כל הכלים שבהם הוא עובד, כל הקונוסים, כל המשחזים, והוא מדבר בכוחו, בכוח
אלים שכזה, שאתה לא יכול בלתו, שאתה הולך אתו, שהוא עומד לך פה, משהו
שכוחו העלה אותו, שהכורח העלה אותו, כשאתה רואה את הדבר הזה האבסורדי
בא בכוח כזה, זה השיר הנכון, שלפניו לא היה שיר כזה, שהוא קְשי של אבן, קְשי
של אמת... שיר כזה כדאי לי לכתוב, רוצה אני לכתוב".

אבות ישורון - 1992-1904, חולל שבר בלשון השיר והפך את אדמת השירה
העברית. חייו וגורלו גילפו פנים של אדם יהודי-ישראלי מתוך העברית. "העברית
שלי היא בן אדם, היא לא שפה, העברית שלי היא אדם שחי כאן, בארץ, ובזמן הזה,
לפי שהוא מוכרח לחיות, לפי שהוא חי את ההכרח הזה. זה לא עברית, זה יידיש,
זה פולנית, זה גם עברית".
זהו כינוס ראשון של מסות ומאמרים על שירתו של אבות ישורון. הוא התהווה
כדו-שיח בין חוקרים ויוצרים שנענו לשאלה איך לקרוא את ישורון היום ומה תורמת
קריאה כזאת להבנת מקומה של שירה בזמננו. הספר הבוחן את עבודתו של ישורון
על תקופותיה, על הקשריה ועל אופן התקבלותה, מאיר מחדש את השיר ואת כליו.
ישורון מתגלה כיוצר אקטואלי שעורר שאלות של זהות, היסטוריה ושפה שהודחקו
בתקופתו והטרימו את זמננו אנו. מובא כאן ראיון נדיר אותו ערכה הלית ישורון עם
אביה שמביא את מבטו של המשורר על עבודתו וחושף את המשקל שיש למוות
בשירתו המאוחרת.

לילך לחמן, משוררת וחוקרת שירה