הייתי‭ ‬נותן‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬ימי‭ ‬המחר‭ ‬שלי‭ ‬עבור‭ ‬אתמול‭ ‬אחד‭." ‬כך‭ ‬שרה‭ ‬ג‭´‬ניס‭ ‬ג‭´‬ופלין‭, ‬וכך‭ ‬מרגיש‭ ‬גם‭ ‬לורנצו‭, ‬גיבור‭ ‬הספר‭. ‬ לורנצו‭ ‬לא‭ ‬יודע‭ ‬לאהוב‭, ‬ואולי‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬יודע‭ ‬להראות‭ ‬שהוא‭ ‬יודע‭. ‬הוא‭ ‬ניצב‭ ‬מול‭ ‬שתי‭ ‬אהבות‭ ‬שקשה‭ ‬לכבוש‭ ‬מחדש‭ ‬ולבנות‭ ‬מחדש‭: ‬אהבה‭ ‬לאב‭ ‬שאולי‭ ‬מעולם‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬לו‭ ‬ואהבה‭ ‬לאישה‭ ‬שעזבה‭ ‬אותו‭.‬ אולי‭ ‬התבגרות‭ ‬פירושה‭ ‬ללמוד‭ ‬לאהוב‭ ‬ולסלוח‭, ‬לצאת‭ ‬למסע‭ ‬ארוך‭ ‬בחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬הזמן‭ ‬שביזבזנו‭, ‬שכבר‭ ‬איננו‭. ‬לורנצו‭ ‬יוצא‭ ‬למסע‭ ‬כזה‭, ‬מסע‭ ‬לחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬עצמו‭ ‬ואחר‭ ‬הרגשות‭ ‬האמיתיים‭, ‬העמוקים‭, ‬שלו‭.‬ הזמן‭ ‬שאבד‭ ‬לי‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬שעוצמת‭ ‬הכנות‭ ‬שבו‭ ‬מורגשת‭ ‬בכל‭ ‬שורה‭. ‬לא‭ ‬אחת‭ ‬הוא‭ ‬גורם‭ ‬לקורא‭ ‬לפרוץ‭ ‬בצחוק‭, ‬אבל‭ ‬לרוב‭ ‬הקורא‭ ‬מוצא‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬מתרגש‭ ‬ונדהם‭ ‬לגלות‭ ‬עד‭ ‬כמה‭ ‬חייו‭ ‬של‭ ‬לורנצו‭ ‬דומים‭ ‬לחיים‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬מאיתנו‭.‬