בְּיוֹם בָּהִיר לִיבִּי מִתְעוֹרֵר וּמְגַלֶּה שֶׁצִּבְעוֹ נֶעֱלָם. לִיבִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא עָצוּב, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהַצֶּבַע שֶׁלּוֹ נֶעֱלָם. הוּא מַחְלִיט לְחַפֵּשׂ צֶבַע וּמְבַקֵּשׁ מֵהַכַּלָּנִית, מֵהָעֵצִים, מֵהָאֲדָמָה, מֵהַשֶּׁמֶשׁ וּמֵהַנַּחַל לָתֵת לוֹ מִצִּבְעָם. רַק כְּשֶׁלִּיבִּי מַגִּיעַ אֶל הַקֶּשֶׁת, הוּא מְגַלֶּה אֶת הָאֱמֶת עַל הַצֶּבַע שֶׁלּוֹ. לְאָן הַצֶּבַע שֶׁל לִיבִּי נֶעֱלָם? מַדּוּעַ הוּא נֶעֱלָם וְאֵיךְ יוּכַל לְהַחְזִיר אוֹתוֹ?

כַּאֲשֶׁר לִיבִּי מַצְלִיחַ לִרְאוֹת סוֹף סוֹף אֶת צִבְעוֹ, הוּא לוֹמֵד כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא שֶׁמַּכְנִיסָה צֶבַע לַחַיִּים וּמַעֲנִיקָה תִּקְוָה.