מִיקָה וְגֶפֶן הֵן בְּנוֹת דּוֹדוֹת וְגםַ חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת.

יוֹם אֶחָד הֵן יוֹצְאוֹת לִקְטֹף פֶּטֶל. גֶּפֶן הַזְּרִיזָה קוֹטֶפֶת וְזוֹלֶלֶת,

וּמִיקָה כִּמְעַט לֹא מוֹצֵאת. גֶּפֶן רוֹצָה לְשַׂמֵּחַ אֶת חֲבֶרְתָּהּ

וּמַבְטִיחָה לְהָבִיא לָהּ אֶת הַפְּרִי הַגָּדוֹל וְהַיָּפֶה בְּיוֹתֵר, הַקּוֹרֵץ

מֵעֹמֶק הַסְּבַךְ. יָדָהּ כְּבָר מַגִּישָׁה לְמִיקָה אֶת הַפְּרִי, אֲבָל אָז

מִסְתַּבֶּכֶת רַגְלָהּ בַּקּוֹצִים! עַכְשָׁו תּוֹרָהּ שֶׁל מִיקָה לעַזֹר.