בְּשָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה אָמַר לִי קוֹל שֶׁל אִשָּׁה לָלֶכֶת לַמְּעָרָה שֶׁלָּנוּ וּלְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ לְעֵדֶן, הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי שֶׁעָבַר לְגוּר בִּבְאֵר–טוּבְיָה. אָז הִתְקַשַּׁרְתִּי לְשָׁרוֹן, וְיַחַד הָלַכְנוּ לַמְּעָרָה. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ, יְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, עִם מַחְשֵׁב וְטֶלֶפוֹן נַיָּד, מַגִּיעִים אֶל... יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמָּה שֶׁרָאִינוּ הָיָה פְּעֻלָּה שֶׁל הַצּוֹפִים? נִרְאֶה לִי שֶׁטָּעִינוּ בְּגָדוֹל. אוּלַי לֹא תַּאֲמִינוּ, אֲבָל זֶה סִפּוּר שֶׁמֻּזְכָּרוֹת בּוֹ רוּחוֹת רְפָאִים וּמֻזְכָּרִים בּוֹ זוֹמְבִּים, אֲבָל הוּא הִתְרַחֵשׁ בֶּאֱמֶת, הוּא לֹא סֶרֶט וְהוּא לֹא חֲלוֹם. אֲנִי הָיִיתִי פָּצוּעַ בָּרֹאשׁ לְאַחַר שֶׁהִכּוּ אוֹתִי וּבָעֲטוּ בִּי, וְיָרַד לִי דָּם וְלֹא קֶטְשׁוֹפּ. כָּךְ הִצְטָרַפְתִּי אֶל הַתּוֹשָׁבִים שֶׁהִתְכַּנְּסוּ בָּרֶפֶת שֶׁל דְּבוֹרָה. זֶה הָיָה הַמָּעוֹז הָאַחֲרוֹן בִּבְאֵר–טוּבְיָה, אַחֲרֵי שֶׁהַפּוֹרְעִים הִתְנַפְּלוּ עַל הַיִּשּׁוּב וְרָצוּ לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ בָּאֵשׁ. הָרוֹפֵא אִרְגֵּן אֶת הַהֲגָנָה וְטִפֵּל בִּי, אֲבָל אָז הוּא נִקְרָא לְטַפֵּל בְּאַחַד הַפּוֹרְעִים שֶׁנִּפְצַע. אִם רַק הָיִינוּ מַצְלִיחִים לְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ...
