“אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “לֹא רוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן. אֲנִי מַעֲדִיף לְהִשָּׁאֵר עִם חַוָּה הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁתָּמִיד אִתִּי צוֹחֶקֶת וּמְשַׂחֶקֶת.”

אוֹר כְּבָר גָּדוֹל. הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיֵּלֵךְ לְגַן חוֹבָה. אֲבָל אוֹר רָגִיל לִהְיוֹת עִם הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁלּוֹ, וְקָשֶׁה לוֹ עִם הַשִּׁנּוּי.

הַסֵּפֶר לֹא רוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן יְסַיֵּעַ לְהוֹרִים לִילָדִים בַּגִּיל הָרַךְ לִקְרַאת הַמַּעֲבָר שֶׁלָּהֶם לְגַן חוֹבָה. עֵינָב מִזְרָחִי הִיא אִמָּא לְפָעוֹטָה בְּמָעוֹן. זֶהוּ סִפְרָהּ הָרִאשׁוֹן.