במחצית השנייה של המאה ה-20 נראה היה שפרק חדש נפתח ביחסי יהודים ונוצרים.

בהצהרת ועידת הוותיקן השנייה (Nostra Aetate, שנת 1965) נטשה הכנסייה הקתולית את מורשתה האנטי־יהודית וסללה את הדרך לשיקום היחסים בינה לבין העם היהודי. גם עצמאותם המדינית של היהודים בישראל פתרה רבות מן הבעיות שאפיינו את הדו־קיום הנוצרי־יהודי במערב. אולם שיפור היחסים בין העולם הנוצרי לבין העולם היהודי לא מחק באחת את מורשת העבר, על קשרי האהבה־שנאה הסבוכים שאפיינו אותה. אנשי דת קתולים קידמו אמנם את הפיוס עם היהודים בהתלהבות, משום שראו בו ביטוי לנכונותה של הכנסייה להיות חלק מהפרויקט המודרני.

ואולם עד מהרה גילו ששינוי יחסם ליהודים מאיים על יסודות המסורת הנוצרית. במקביל התברר כי יהודים רבים כלל לא מתלהבים מן השינוי. אף שראו בחיוב את הוקעת האנטישמיות, הם לא גילו כל עניין בהתקרבות. יוזמות הפיוס הנוצריות נראו להם כניסיון נוצרי נוסף למוטט את חומות ההגנה היהודיות.

"נזיד עדשים" דן במפגש בין הלהיטות הנוצרית להתקרב ליהודים לבין הרתיעה היהודית מן הקירבה הזאת. הוא מגולל, מצד אחד, את סיפורם של אנשי כנסייה קתולים המבקשים להתחבר מחדש לעברה היהודי של הנצרות, ומן הצד האחר את זה של רבנים אורתודוקסים המבקשים להתנער מעברם בארצות הנצרות באמצעות ביטול של כל זכר מסורתי לסובלנות כלפיה.

-- מאתר ההוצאה.