צער האהבות הכלואות, ספרה השנים-עשר של המשוררת אמירה הס, מציג לפנינו פרשת חיים של מי שעולמה נדלק מאפר, כלשונה. בפרץ רגשי אדיר, נטול עכבות ובכל זאת נתון לשליטה, בסדרת תצלומי בזק ליריים של הנפש, היא מספרת את סיפורה של קריעה כפולה: מארץ מוצאה, בילדות, ומארצה החדשה ליבשת אחרת, בבגרות. אודיסיאה זו, שנעה בחופשיות מאהבה לקינה, מגַנים אפלים של תשוקה לשיח מאיר ונוקב עם האל, סופה כאן בסליחה ובהשלמה.

לשירתה של אמירה הס אין אבות ואימהות בספרות העברית. זוהי שירה שהרתה את עצמה והגיעה למחוזות בואטיים נדירים, הן במפת הנפש והן במרחב הלשוני, המיסטי והארוטי. בצער האהבות הכלואות היא מרחיבה את מנעד הביטוי שלה,
מותחת אותו עד לגבול האפשר, ואולי מגיעה אגב כך לכמה משיאי יצירתה.



עַל גְּבוּל הַתִּקְוָה בֵּין שָׁמַיִם לְמַיִם
בַּפַּס הַחוֹלֵף בֵּין הַיְמָמוֹת,
יֵשׁ פִּתְאֹם אֶצְבַּע בִּגְוָנִים זוֹהֲרִים,
יֵשׁ שַׁרְבִיט הַקְּסָמִים הַדּוֹמֵעַ,
וָאֶכְתֹּב מִקֶּרֶב הַלֵּב מִן הַמַּעֲמַקִּים קְרָאְתִּיךָ.
בִּקַּשְׁתִּיךָ שֶׁתַּעֲנֵנִי,
שֶׁאַתָּה תַּעֲשֶׂה לִי שָׁמַיִם וּצְבָאָם בְּאִצְטַגְנִינוּת מְפַכָּה יֹפִי
שֶׁאַתָּה תַּרְבֶּה לִמְחֹק יְגוֹנוֹתַי
שֶׁתַּעֲשֵׂנִי עֵץ רַב עֳפָאִים שָׁרָשָׁיו נְטוּעִים
בְּלֵב הַדְּבָרִים וְלֹא חָל עֲלֵיהֶם צַו אִסּוּר,
רֶגַע וְיִדְלְקוּ כָּל הָאוֹרוֹת בַּכְּפוֹר שֶׁל סַנְטָה
וֶרִי וֶרִי קְלוֹז טוּ רֵיאָלִיטִי

****

זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל כְּרִיסְטוּסִים,
שֶׁהֵם צְרִיכִים לָקוּם לִתְחִיָּה.
אֲנַחְנוּ מְצַפִּים שֶׁהַמֵּתִים יִרְקְמוּ עוֹר וְגִידִים וְלֹא יֵעָלְמוּ
בְּאֵיזוֹ קִרְיָה,
כִּי מִישֶׁהוּ נָעַץ עֵינוֹ בְּאַהֲבָתֵנוּ.
אֵלֵךְ לִכְנֵסִיָּה.
אֲנִי נוֹלֶדֶת מֵחָדָשׁ לְזוּג גֶרְמָנִים
בְּזֶהוּת חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי
וְלֹא יוֹדַעַת אִם זֶה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצָה.
לֹא בָּטוּחַ אִם רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת זוּג גֶרְמָנִים לִמְאֻשָּׁרִים,
כִּי נוֹלַדְתִּי לָהֶם

****

בַּת תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע הָיְתָה סָלִימָה בְּמוֹתָהּ,
רֹב שְׁנוֹתֶיהָ טָרְחָה לְבֵיתָהּ,
לִמְּדָה אוֹתִי אֶת טַעַם הַחַיִּים,

עִם שַׁחַר מָהֲלָה אֶת סְטִיקֶן הַצַּ'אי בְּהֶל
וְהַבַּיִת הָיָה מָלֵא חֹם.

(אִמִּי, אַף כִּי רַחְפָנִית הָיְתָה, עָסְקָה בְּעִנְיְנֵי דְּיוֹמָא. מִטְבָּח, כְּבִיסָה. מְקַפֶּלֶת, תּוֹלָה. הִיא שָׁתְקָה כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה, הִרְעִישָׁה כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה, מוֹחֶצֶת אוֹתִי מֵרֹב צַעַר וּמְיַבֶּשֶׁת אֶת דִּמְעוֹתַי בְּשָׁעָה שֶׁחִפַּשְׂתִּי אֵם שֶׁל מַמָּשׁ, הָעוֹמֶדֶת עַל הָרַגְלַיִם כְּמוֹ גֶּזַע עֵץ. הָאַחְיָנִית שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת שֶׁאִמִּי הָיְתָה חֲלוּצָה שֶׁל תְּנוּעַת שִׁחְרוּר הָאִשָּׁה. בַּבַּיִת שִׁחְרְרָה זַעַף וּדְמָעוֹת. מַה שֶּׁחִבֵּר בֵּינֵינוּ הָיוּ הֲבָנוֹת סְמוּיוֹת שֶׁל קִיּוּם אָמוֹרְפִי.)

אָבִי הַר סְפָרִים לְפָנָיו,
וּמִלּוֹן הַר שׁוֹשַׁנִּים.

סָבָתִי סַמְרָה,
מִטְפַּחַת קְשׁוּרָה עַל מִצְחָהּ,
מִסְתּוֹבֶבֶת בַּבַּיִת בְּבַּגְדַד, וְקוֹרְאָה:
"מָנִי יְרִיד בֶּדִי"

****

מֵאָז מוֹתוֹ
נָהָר עָמֹק חוֹפֵר בִּמְצוּלוֹתַי.
פַּעַם הָיָה לָנוּ בַּיִת עַל גְּדוֹת הַזְּמַן,
רִצְפָּתוֹ כּוֹכָבִים
וְשָׁמָיו שְׁמָשׁוֹת בּוֹעֲרוֹת,
מְאִירוֹת אֶת כָּל הַזְּמַנִּים.

****

כְּשֶׁעָלִיתִי עַל גַּל הָאַהֲבָה
שֶׁל אֲהוּבִי,
שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן
נִפְתְּחוּ לְרוּחִי -
מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא הִכִּירָה.

בִּרְחוֹב שַׁחַר יֵשׁ בַּיִת שֶׁמִּבְנֵהוּ חָפוּר בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן,
אֲבָל הַמִּרְפֶּסֶת הַתַּחְתִּית שֶׁלָּנוּ
הִתְבָּרְכָה בִּפְרִי הַגֶּפֶן.


****

יִסּוּרֵי גַּעֲגוּעַ
עָנָן שָׁט
מַיִם בּוֹעֲטִים
נָהָר שׁוֹתֵת


****

דִּבְרֵי יָמַי
הֵם גַּנִּים אֲפֵלִים שֶׁל תְּשׁוּקָה
לֶאֱלֹהִים חַי,
כְּמוֹ אֵגֶל זָהָב
נוֹטֵף אוֹר,
לְהַרְאוֹת לִי אֶת הַדֶּרֶךְ.

וְהָיָה אֱלֹהִים חוֹבֵט בִּתְרִיסֵי נַפְשִׁי
וְלֹא פָּתַחְתִּי קוֹלִי לְרוּחוֹת הַחֹרֶף,
לְקוֹל הַתַּן הַמְיַבֵּב.
חַשְׁמַל בּוֹכֶה -
פָּתַחְתִּי נַפְשִׁי צֹהַר עוֹלָמִים שְׁבוּרִים,
חָרוּשׁ תְּפִלָּה אִלֶּמֶת
וּמַכְאוֹב מְשׁוֹטֵט בַּבָּשָׂר,
כִּי אֲנִי עִקַּר חֲלוֹמוֹת זְבוּחִים
עַל מִפְתַּן אֶרֶץ אֲהוּבָה.


****

מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁתִּשְׁעֲטִי אֶל תּוֹךְ הַיָּרֹק

הַחַיִּים
הָעֵצִים,
מִי הָיָה מַאֲמִין
שֶׁתִּרְאִי אֶת מֶרְחַב הַשָּׂדוֹת.
אֲנִי אֶשְׂמַח בַּאֲדֹנָי הַלְלוּיָהּ.

אֲנִי, תֵּדְעוּ,
עָמַדְתִּי לָמוּת
כַּמָּה פְּעָמִים,
הָיוּ גְּזֵרָה
וַחֲנִינָה,
אֲנִי לֹא
יוֹדַעַת
לָמָּה.

אִמִּי תָּמִיד בֵּרְכַתְנִי בְּחֵן וּבְחֶסֶד.
הוֹ, אִמָּא,
אוּלַי נֶחְסַדְתוּ עַל יְדֵי הָנַאס, *
אוּלַי בְּחַסְדֵי אֱלֹהִים שֶׁקַּמְתִּי.


* ערבית עירקית: אולי אנשים לטשו בנו את עינם.