קנת קוך (Koch, נהגה קוק), שנולד ב-1925 בסינסינטי, אוהיו ומת ב-2002 בניו יורק, היה מהכוחות המרכזיים במשוררי ”אסכולת ניו יורק”. עם משוררי הדור הראשון של הקבוצה נמנו גם ג’ון אשברי, פרנק או’הרה, ג’יימס סקיילר וברברה גסט, כששני הראשונים מוכרים יותר. גרעין החבורה החל להתגבש ב-1948 והאסכולה הגיעה לשיא בשנות החמישים, אבל קוך המשיך להתפתח ככותב ולפרסם עשורים ארוכים גם אל תוך תחילת האלף הנוכחי, עם הומור לח ורב-המצאות וספרים רבים.

משוררי ”אסכולת ניו יורק” פעלו ללא מניפסט או הכרזה רשמית ויצירתם התאפיינה במנעד של סגנונות ונושאים. שם האסכולה הוא מחווה למשוררי ואמני ”האסכולה של פריז”, אבל למעשה רוב חברי הקבוצה לא הכירו בניו יורק, אלא באוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג’, מסצ’וסטס, בה למדו קוך ואשברי.

את שם הקבוצה לא הגו משוררי הקבוצה, אלא ג’ון ברנרד מיירס, מנהל גלריית טיבור דה נאגי, מעין מקבילה אמנותית-פואטית של מלקולם מקלארן. מיירס הנמרץ רצה לקשר בין שירת התקופה לאמנות המופשט האקספרסיוניסטי, שידעה עדנה באותן שנים, עם וילם דה קונינג וג’קסון פולוק. הוא פרסם ספרים משותפים למשוררי ולאמני האסכולה, הקים את ”תיאטרון האמנים” וב-1969 פרסם אנתולוגיה של שירת החבורה תחת השם ”משוררי האסכולה של ניו יורק”. בשיר ”האוליבטי שלי מדבר” שקוך פרסם ב-1997, כשהיה בן 72, הוא התבדח על מיתוג האסכולה: ”חמישה משוררים גדולים הכותבים על חמישה דברים שונים זה כבר רנסנס.\\ חמישה משוררים גדולים הכותבים על דבר דומה זו כבר אסכולה”.