ספרו המעמיק של איתן גינזברג מתאר את מסעה של הכנסייה הקתולית אל העולם המודרני והתמזגותה בו – מסע של שינוי כיוון לאחר 200 שנות מתקפה על ערכי העידן המודרני, כמו היה אויבתה ולא יעד אחריותה ליותר ממיליארד חסידים שעליהם שלטה והיו ברובם נטולי קיום כלכלי וחברתי הולם, גישה לזכויות אדם ומשפט צדק. אלא שלחצם של הוגים-תיאולוגים, פעילים חברתיים וכמרים בולטים בשורותיה, שנקטו עמדה ועשו מעשה להשגת שיפור משמעותי בחיי באי הכנסייה, אילצו אותה לשנות את פניה, כלומר להתמזג בענייני העולם הזה, להעניק למאמיניה אפיקי ממש לשיפור חייהם, ולחדול מלראות את חיי העולם הזה אשנב זמני לעולם הבא.

את האתגר הזה מינף האפיפיור ליאו ה-13 (1810-1903) באגרת "דברים חדשים", ובשמה המשני והמדויק יותר "על הון ועבודה" (1891). אגרת זו הסבה את הכנסייה מארגון שהוא בעיקרו ממסד אמוני, למוקד של תיקון כלכלי וחברתי. תיקונים שפותחו והורחבו לאורך השנים בשורה ארוכה של אגרות רועים יצירתיות (האחרונה שבהן מאוקטובר 2020), נטלו על עצמן אחריות לא רק לסוגיות עבודה, הון וקניין, כבראשית דרכה החדשה, אלא לכל סוגיות הקיום האנושי-הנוצרי והלא-נוצרי, החל מקידום ילדים, נשים ובעלי צרכים מיוחדים, עד להסדרת מפעלי הגירה, הצלה, חימוש ומלחמה. על המסע הארוך הזה (130 שנה לערך), מסע של עליות, מורדות וטלטלות, מספר הספר הזה – ראשון מסוגו בגישתו הביקורתית בישראל ביחס לאורתודוכסיה התיאולוגית של הכנסייה, ובהקשר זה גם ראשון מסוגו בספרות הענפה בעולם הנוגעת למה שמכונה "ההוראה החברתית" של הכנסייה.