יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלֹּא הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיָּעֵל תֵּדַע. כִּי אוּלַי הִיא תַּחְשֹׁב 
שֶׁאֲנִי פַּחְדָן, אוֹ שֶׁאֲנִי סְתָם יֶלֶד. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאוּלַי הִיא הָיְתָה
חוֹשֶׁבֶת בִּגְלָלָם שֶׁאֲנִי מַצְחִיק. לֹא מַצְחִיק כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁיּוֹדֵעַ
לְהַצְחִיק, מַצְחִיק כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁצּוֹחֲקִים עָלָיו. לְמָשָׁל הַכֶּסֶף
שֶׁאַבָּא נָתַן לִי וְשֶׁבַּסּוֹף בִּזְבַּזְתִּי בִּמְקוֹם לַחְסֹךְ, אוֹ הַבּוּשׁוֹת
שֶׁאִמָּא עָשְׂתָה לִי בַּסּוּפֶּר, אוֹ כּוֹחַ הָעַל שֶׁאֲנִי מְדַמְיֵן לִפְעָמִים
שֶׁיִּהְיֶה לִי. אֲבָל בַּסּוֹף אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאִם יָעֵל הָיְתָה יְכוֹלָה לָדַעַת
הַכֹּל – אֲבָל מַמָּשׁ הַכֹּל, וּלְהַכִּיר אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מַכִּיר אֶת עַצְמִי,
אָז אוּלַי הִיא הָיְתָה אוֹהֶבֶת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ. אוּלַי.
וְאוּלַי יִהְיֶה לִי פַּעַם אֹמֶץ לְסַפֵּר לָהּ. אֲבָל לֹא כָּל כָּךְ קַל לְסַפֵּר
דְּבָרִים כאלה שבתוך הלב.

גָּדִי טַאוּבּ הוּא סוֹפֵר, עִתּוֹנַאי, הִיסְטוֹרְיוֹן וַחֲתַן פְּרַס זְאֵב
לְסִפְרוּת יְלָדִים. סֵפֶר הַבִּכּוּרִים שֶׁלּוֹ, דְּבָרִים שֶׁאֲנִי לֹא מְגַלֶּה,
הִתְקַבֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת, הָיָה לְרַב־מֶכֶר, עֻבַּד לַתֵּאַטְרוֹן וְנֶחְשָׁב
עַד הַיּוֹם לִקְלָסִיקָה יִשְׂרְאֵלִית אֲהוּבָה. סִפְרוֹ הַשֵּׁנִי לִילָדִים
דְּבָרִים שֶׁאֲנִי לֹא מְגַלֶּה לַיָּעֵל מֻגָּשׁ כָּעֵת לַקּוֹרְאִים בְּמַהֲדוּרָה
מְחֻדֶּשֶׁת, בְּלִוּוּי אִיּוּרָיו שֶׁל הַמְּאַיֵּר אָבִי בְּלָיֶיר.