בבסיס החשיבה של דונלד ויניקוט וז'אק לאקאן עומדות הנחות פילוסופיות משותפות בדבר הפרדוקסליות המובנית בפסיכואנליזה. הפרדוקסליות הזאת קשורה במפגש של היחיד עם העולם. היא מוכרת אצל ויניקוט בהבנתו את המפגש של התינוק עם סביבתו וביצירת המרחב הפוטנציאלי, ובמושגים לאקאניאניים כגון הסובייקט החצוי, שלב המראה והשיח של הזולת. על בסיס רעיונות אלה, בשילוב פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין, מפתחת המחברת מודל פילוסופי-לשוני המתאר את ההתרחשות בחדר הטיפולים כמשחק שפה פסיכואנליטי. מודל זה הוא חדשני, אבל המחברת מתחקה אחר שורשיו בחשיבה של פרויד.

ד"ר רוני כרמלי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו; חוקרת, בין השאר, את הממשק בין פסיכואנליזה ופילוסופיה. כרמלי מרצה בכנסים רבים בישראל ובעולם; פרסמה מאמרים בכתבי-עת בינלאומיים בולטים, ובכללם ה-IJP.