המפגש של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן (1981-1901) עם הפילוסופיה הוא מפגש יוצא דופן. הנוכחות המתמדת של הפילוסופיה בכתביו ובהרצאותיו של לאקאן הופכת אותה לנדבך הכרחי במחשבה הפסיכואנליטית שלו. לאקאן ניהל דיאלוג עם מרבית "הפילוסופים הגדולים" כפי שהוא קורא להם: מאריסטו ואפלטון, דרך דקרט, פסקל, שפינוזה, קאנט והיגל ועד היידגר ופוקו. לאקאן קורא אותם מתוך עמדה ביקורתית ומתוך שהוא מסרב - לפחות כך הוא מצהיר -- ליטול חלק בשיח הפילוסופי. ההתנגדות לקריאה פילוסופית מבטאת את רצונו של לאקאן לקרוא בטקסטים הפילוסופיים את הסיבה הפילוסופית שלהם, והסיבה תמיד מודחקת או מוכחשת. הקריאה נגד הפילוסופיה מאפשרת לו להפוך את הפילוסופיה לבת שיח של הפסיכואנליזה. לאקאן משתמש בשאלות היסוד של הפילוסופיה, מהי אמת, מהו סובייקט, מהי הוויה, מה היחס בין השפה לידע, כדי לחשוף קרבה גדולה והבדלים עמוקים בין הדיסציפלינות. הספר שלפניכם מציג את האינטימיות הביקורתית של לאקאן ביחס לפילוסופים שבכתביהם הוא קורא. הוא בוחן את השלכות השימוש של לאקאן בפילוסופיה הן עבור המחשבה הפסיכואנליטית והן בעבור הפילוסופים.