האם חופש הרצון של האדם אינו אלא אשליה? האם האדם הוא אובייקט לחקירה וניתן להסביר את מכלול התנהגויותיו על ידי רדוקציה לתהליכים נוירולוגים, ביולוגים וכו', או שמא קיים ממד נוסף באדם, בבחינת אישיות סובייקטיבית שאינה ניתנת לאובייקטיביזציה? הדיון בשאלות אלה רחב והוא מקיף גישות פסיכואנליטיות פוסט-פרוידיאניות, חוקרים ממדעי המוח, פילוסופים, סוציולוגים אנשי דת וכו'. ספר זה מבקש לשרטט את קווי היסוד לשיח פילוסופי ופסיכואנליטי בשאלות אלה, תוך כדי השוואה בין שניים מגדולי ההוגים של עידן הנאורות: עמנואל קאנט וזיגמונד פרויד. מוקד הדיון יהיה בניסיון להבין את רגע הבחירה האתית של האדם ולהצביע על מקורות החוק המוסרי והמניעים לפעולה המוסרית. יחד עם זאת, כותרת הספר עשויה לעורר תמיהה: כיצד ייתכן שתורותיהם של שני הוגים אלה נתפסות כבסיס אחיד לבירור שאלה זו? שהרי ההבנה הרווחת מדגישה את תפיסת התבונה של קאנט כמקור לחוק המוסרי, ואילו פרויד נתפס כמי שמציע תיאור אמפירי – הן של מבנה הנפש והתפתחותה והן של מערכות הערכים שמסדירות בתרבות את חייהם של בני האדם. רועית דהן טוענת שההשוואה הרווחת הזאת חסרה ומסתירה את הדמיון העקרוני במכלול הגותם כיסוד לתפיסה מקיפה של דמות האדם. דהן מראה שיש להעמיד השוואה זו על דיוקה על ידי דיון מקיף ברכיבים אמפיריים של תיאור טבע האדם על פי קאנט, והשוואתם לדיון האמפירי המוכר של פרויד, כמו גם על ידי דיון מקיף בעמדת פרויד ביחס לתפקיד הראוי של התבונה בחיי הפרט, והשוואתו לדיון הנורמטיבי המוכר של קאנט.
