בתולדות המיניות – כרך 2 ("השימוש בתענוגות", 1984) מנסה פוקו לנסח מסגרת עבודה אתית חדשה. במקום לכתוב את ההיסטוריה של התשוקה המינית, פוקו מתמקד במה שהוא מכנה "הרמנויטיקה של העצמי", כלומר ניתוח היחס שבין הנאה לבין העניינים המוסריים שההנאות המיניות מובילות אליהם – במקרה הזה בתרבות יוון העתיקה.
באחד הפרקים המפורסמים של הספר פוקו מראה שבחברה היוונית הקדומה מעשים הומוסקסואליים נתפסו באופן שונה לגמרי מהמקובל בתרבות המערבית-נוצרית – במקום להגדיר אדם כאינדיווידואל מסוג מסוים, הם העידו על שליטתו בתאוותיו. הוא מנתח את הקודים המיניים של היוונים כדי להראות שמושג המיניות שלנו חל על מציאות מסוג אחר. מבחינת היוונים, מה שמבדיל בני אדם אלה מאלה אינו סוג המושאים שאליהם הם נוטים, וגם לא הפרקטיקה המינית שהם מעדיפים, אלא מעל הכול – עצימותה של הפרקטיקה. על כן ריסון הפרקטיקה המינית ושליטה בתאווה נתפסו כחשובים יותר ובעלי יתר תוקף בהגדרת מוסריותו של הפרט מאשר השאלה אם גברים בוחרים לקיים יחסי מין עם נשים, עם גברים או עם נערים.
פוקו אינו מתעניין רק באופן שבו סובייקטים לומדים להכיר את עצמם כפרטים מיניים, אלא גם באופן שבו הניתוח הזה של ההתנהגות המינית של אדם מובילה את האדם לשפוט את עצמו באורח מוסרי. במקום להניח שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנהגות מינית לבין אמות-מידה מוסריות, פוקו שואל מדוע ההתנהגות המינית, מדוע הפעילויות וההנאות הנקשרות בכך, הן מושאיה של טרדה מוסרית?
