הַכֹּל מִשְׁתַּבֵּשׁ בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל דָּנִי: הַבִּרְיוֹן שֶׁל הַשְּׁכוּנָה מְאַיֵּם עָלָיו, הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב רָב אִתּוֹ, הוּא שׁוֹבֵר צַלַּחַת יְקָרָה. וְאִם כָּל זֶה לֹא מַסְפִּיק - הַהוֹרִים נוֹסְעִים לְחוּץ לָאָרֶץ. אֶת הַשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַחֹפֶשׁ הוּא צָרִיךְ לְבַלּוֹת אֵצֶל סָבְתָא רותִּי במושב, ומְּשַׁעמֲם שָׁם. וְאָז דָּנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת מְשֻׁנִּים מֵהַמַּרְתֵּף הַנָּעוּל. כך מתחיל שָׁבוּעַ שֶׁל הַרְפַּתְקָאוֹת מוּזָרוֹת, מַפְתִּיעוֹת וּמַפְחִידוֹת, "הַשָּׁבוּעַ הֲכִי מַדְהִים שֶׁהָיָה לִי בַּחַיִּים". -- מאתר ההוצאה. |
