בְּיוֹם גָּשׁוּם אֶחָד הָרוּחַ מָצְאָה מִכְתָּב אָבוּד. הַגֶּשֶׁם מָחַק אֶת הַכִּתּוּב עַל הַמַּעֲטָפָה, וְלֹא הָיְתָה דֶּרֶךְ לָדַעַת לְמִי הוּא מְיֹעָד אוֹ מִי שָׁלַח אוֹתוֹ. אֲבָל בְּתוֹךְ הַמִּכְתָּב הָיוּ מִלִּים יְפֵהפִיּוֹת: ”אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ.” הָרוּחַ הֵעִיפָה אֶת הַמִּכְתָּב גָּבוֹהָּ וְנָשְׁבָה אוֹתוֹ הָלְאָה. הַמִּכְתָּב הָיָה מְיֹעָד לִמְצוֹא אֶת דַּרְכּוֹ וּלְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ בְּאַהֲבָה, אַךְ בְּדִמְיוֹנָהּ הַפָּרוּעַ בְּיוֹתֵר הָרוּחַ לֹא יָכְלָה לְהַעֲלוֹת עַל דַּעְתָּהּ, שֶׁהַמִּכְתָּב יִפֹּל עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל מַר חָתוּל שֶׁתָּמִיד עַצְבָּנִי וְנָעוּל בְּבֵיתוֹ.רֶגַע. תָּמִיד?
אוּלַי כּוֹחָן שֶׁל הַמִּלִּים יְשַׁנֶּה אֶת חַיָּיו לָנֶצַח?
