הספר בוחן את נושאיה של השירה העברית הלאומית בין חורבן [קדום] לחורבן [במאה העשרים]. בארבעת שעריו הוא דן בזה אחר זה בארבעה ״מוקדים ״נושאיים״ – חורבן, גלות, נקם וגאולה – שהתמדתם וקביעותם בשירה גברו על חילופי הדורות, הבדלי הסגנונות והשוני בין מרכזים יצירתיים רבים בתפוצה היהודית.
בתארו את הביטוי הייחוד׳ שניתן לארבעה מוקדים אלה בכל תקופה ותקופה, פורש הספר יריעה רחבה ומגוונת, החל בפיוט הארצישראלי הקדום, דרן השירה העברית באיטליה ובספרד, הפייסנות האשכנזית, השירה העברית בתימן, וכלה במבחר עשיר מן השירה העברית החדשה. במסגרת הדיון המקיף של הספר נבחנה השירה העברית החדשה [שעד מלחמת העולם השניה] לא רק כביטוי לזמנה ובתגובה למצב היהודים בדורות האחרונים, אלא גם כשלב אחרון ברצף, ביורשת עברה, כתולדה של התפתחות פנים־ספרותית אוטונומית, פעמים בתואם עם המורשת ופעמים בהתמודדות מרדנית עימה.
בסיכום אף הועלתה השאלה אם ברגישותה הרבה הצביעה השירה הזאת גם על העתיד, אם זרמי המעמקים של המורשת שהזינוה הוסיפו לחלחל גם בהוויה הישראלית "המודרנית".
