מישל פוקו הפך לסמל, לקוד תרבותי בשיח הישראלי. הוא לא רק שגור בשיח הציבורי אלא גם מעורר רגשות פוליטיים עזים. עבור רבים פוקו מייצג את הפילוסופיה הביקורתית במיטבה, ועבור קבוצות אחרות הוא אבי אבות "הטרלול הפרוגרסיבי" שמאיים על כל מה שטוב בתרבות המערב. שמרנים רבים טוענים שיש להבין אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה כפועל יוצא של מלחמתה של האליטה בעם, בלאומיות היהודית – בציונות. אבל באיזה מובן פוקו קשור לזה? התשובה של השמרנים היא שפוקו הוא המורה הרוחני של אותה אליטה. השיח השמרני בישראל הפסיק להיות עניין לאינטלקטואלים בלבד כאשר הוא הוביל את ניסיון החקיקה של המהפכה המשפטית. הצורך בשינוי מהותי ביחסי הרשויות נתפס אצל השמרנים כמהלך הכרחי במערכה נגד שופטים אליטיסטים שאימצו בין השאר גם את הגותו של פוקו. גם לאחר טבח שבעה באוקטובר ישנם קולות מרכזיים בשיח השמרני שרואים בהשפעה של פוקו על האליטות גורם למחדל הנורא.
מדוע המונחים "פרוגרס", "פוסטמודרניזם" ו"מישל פוקו" מחכים לנו בסוף כל משפט שהשמרנים הישראלים אומרים? כיצד המציאו השמרנים את הדימוי של פוקו? מהי הפרשנות שלהם לפוקו? באיזה אופן הדימוי של פוקו משרת את האידיאולוגיה הפוליטית של השמרנים? אלו השאלות המרכזיות של הספר. כדי לענות עליהן יש לחזור כמה עשרות שנים אחורה על מנת לברר כיצד השפיע פוקו על האינטלקטואלים של השמאל הישראלי, אילו תנאים תרבותיים גרמו לישראלים להתעניין בפוקו, ומדוע הדימוי שלו לאורך השנים השתנה בעיני ישראלים.
בחינת ההיסטוריה של פוקו הישראלי שופכת אור על פרקים מרתקים בהיסטוריה האינטלקטואלית של השמאל והימין הישראלי; אבל פוקו הישראלי אינו רק ספר היסטוריה, שכן מדובר בניסיון להבין את השיח השמרני בישראל כיום, את ההווה הפוליטי שלנו.
נוי נחום הוא בוגר התוכנית ללימודי היסטוריה באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון ובית הספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות הפרט והקבוצה; מלגאי נשיא האוניברסיטה העברית ללימודי דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו.
